אל הורפורד לסלטיקס – 113,326,228$ לארבע שנים – 28.3$ מיליון לעונה – אופציית שחקן בשנה האחרונה

נירמול משכורת לעונת 2015-16 – 19.2 מיליון דולר. שחקנים שהרוויחו קרוב לכך בעונה שעברה:

ההחתמה השנייה בגודלה הקיץ, אחרי דוראנט לווריורס. בתור אוהד של הסלטיקס, אני יכול להעיד שעם כמה שאיינג' הוכיח את עצמו כאחד הGMים הטובים בליגה, היה מלחיץ מאוד להגיע ל3 ליוני (תזכרו – רוב ההחתמות קרו ביומיים הראשונים) בלי שום צעד של הסלטיקס, שהיו בשלב הזה עם יותר מ40 מיליון דולר פנויים לחלק.

החשש היה מוצדק – משום מה, הסלטיקס אף פעם לא משיגים שחקנים בהחתמות החופשיות של יולי. למעשה, בעשר השנים האחרונות השחקן החופשי המבוקש ביותר שהגיע למסצ'וסטס, היה אמיר ג'ונסון בשנה שעברה.

ואז, זה:

אפילו ווג' התבלבל!

הסבר קצר על חוזי מקסימום: יש הבדל בין חוזה מקסימום שקבוצה יכולה להציע לשחקן שחותם אצלה מחדש, מאשר לשחקן חופשי שעובר אליה בהחתמה חופשית. שניהם אמנם מתחילים מאותה משכורת התחלתית, אך הראשון יכולה להיות חוזה ל5 שנים עם קפיצות של 7.5% במשכורת בין השנים, בעוד השני יכול להיות רק ל4 שנים עם קפיצות של 4.5% בין השנים.

מעבר ל3% ההבדל כל שנה, פורמט האחוזים הזה הופך את השנה החמישית של החוזה הראשון למאוד משתלמת לשחקן, וגדולה משמעותית ממשכורת המקסימום בליגה. זה גם בדיוק ההבדל בין החוזה של קונלי – 152.6 מיליון דולר לחמש שנים –  לחוזה הזה. וזה המון כסף.

בד"כ ההבדל הזה נתפס כיתרון לקבוצה הנוכחית של השחקן – יותר קל להשאיר שחקן בקבוצה אם ניתן להציע לו יותר כסף. זו הסיבה שאנחנו לא רואים כמעט אף פעם רוקיז מובילים חותמים בקבוצה חדשה בתום 3 או 4 שנות חוזה, אלא נשארים בקבוצתם הישנה לעוד 5 שנים.

אבל יש מקרים שזה משחק לרעת הקבוצה הנוכחית, וזה אחד מהם. הורפורד יכל לדרוש מאטלנטה – וגם דרש – חוזה שהם לא רצו לתת. לשלם לסנטר שלך 34.5 מיליון דולר בגיל 35 זה כמעט תמיד רעיון רע, ואטלנטה של השנים האחרונות שמה דגש גדול על בריחה מחוזים כובלים מהסוג הזה.

מבוסטון, לעומת זאת, הורפורד לא היה יכול לבוא בכלל בדרישה הזו – הם לא יכולים לתת לו חוזה בגובה הזה. הם כן נתנו לו את החוזה הכי טוב שהCBA מאפשר להם לתת – כולל אופציית שחקן בשנה האחרונה – מה שמראה לשחקן ברמה האישית שהקבוצה מאמינה בו.

וזה לדעתי מה שהטה את כף המאזניים, כי מבחינה כלכלית הדיווחים אומרים שההצעה של ההוקס הייתה גבוהה במקצת מזו של הסלטיקס. עוד שני גורמים שהשפיעו:

• דוויט – אני די בטוח שההחתמה של האוורד (שנגיע אליה) יומיים לפני עזרה להחלטה.
• הנכסים של הסלטיקס – מפתה לחשוב ששחקנים בוחרים קבוצה לפי דברים איזוטריים כמו איזה חבר שלי מהתיכון/מכללה משחק שם, או לאיזו קבוצה יש הכי הרבה כוכבים, אבל בהרבה מקרים הם בוחרים להסתכל על הסיטואציה בצורה יותר רחבה. ראינו את זה כשאף אחד לא הסכים לחתום עם הלייקרס בשנים האחרונות, ואני חושב שראינו את זה גם כאן.

עבור בוסטון, מדובר בהחתמה נפלאה. קבוצת כדורסל היא קצת כמו סלט פירות – כדי שזה יעבוד, אתה צריך לאהוב את כל המרכיבים. מספיק מרכיב אחד מגעיל (אגס – מישהו באמת אוהב את התפוח המזויף הזה?) כדי להרוס את כל המנה.

ואצל סטיבנס האגס תמיד היה הסנטר שלו:

אם היית יכול למזג במעבדה את כל השחקנים האלה לשחקן אחד, היית מקבל סנטר מעולה. מסיים טוב מתחת לסל (זלר, ג'ונסון), מרווח את המגרש (אוליניק, ג'רבקו, סאלינג'ר), ריבאונדר טוב (סאלינג'ר, ג'ונסון), יכול להחליף על גארדים (אוליניק, ג'רבקו), screener טוב (ג'ונסון, סאלנג'ר), יודע להוריד כדור לרצפה ולחדור (אוליניק, ג'רבקו), יעיל התקפית (זלר, אוליניק).

ויותר מהכל – מגן על הטבעת. הסלטיקס היו במקום השמיני מהסוף השנה בהגנה על הטבעת, שזה אמנם שיפור קל מהשנה שעברה, אך מספיק מבט קצר על הקבוצות שמתחתיה בטבלה כדי להבין – כמעט ואי אפשר להצליח בליגה בלי להגן על הסל שלך. ומעבר לג'ונסון המצוין – כל הגבוהים שלה מדורגים מתחת לממוצע הליגה בקטגוריה.

הורפורד הוא הסנטר הזה. הוא עושה את כל הדברים משתי פסקאות למעלה + שומר יריבות על מתחת ל50% בטבעת כשהוא מגן עליה בשלוש השנים האחרונות – נמוך בהרבה מהממוצע בליגה. הוא לא גוברט או איבאקה, אבל זה הישג מרשים לסנטר בגובה שלו.

אין הרבה סנטרי אול-אראונד כאלה בליגה, והסלטיקס השיגו את אחד האיכותיים שבהם. בגיל 30, הוא גם הופך לשחקן המבוגר ביותר בסגל – מה שאולי יהווה חיסרון בשנה האחרונה של החוזה, אבל יהווה יתרון גדול עכשיו. ההוקס הגיעו לפלייאוף בכל שנה מאז שבחרו בהורפורד בדראפט, והוא יביא קצת ניסיון שאולי חסר לקבוצה הנוכחית, בעיקר בדקות הקלאץ.

בקיצור, ההתאמה מצוינת. הורפורד עונה על כל הצרכים שהסלטיקס חיפשו, ויהיה מעניין לראות אם הוא יכול לחזור להיות שחקן המטרה שהוא היה באטלנטה שלפני עידן בודנהאולזר, כי הסלטיקס צריכים כזה נואשות.

https://www.youtube.com/watch?v=mbAsUb7nAHs

הקליבר של הורפורד הוא השחקן השני הכי טוב במועמדת רצינית לאליפות. מאחוריו יש להם כבר את השחקן השלישי (תומאס), שחקנים משלימים טובים לחמישייה (קראודר, בראדלי, ג'ונסון), ונכסים עתידיים סופר מבטיחים (שתי בחירות של הנטס, ג'יילן בראון, מרכוס סמארט).

העובדה שהם השיגו שחקן בקליבר כזה, מבלי לוותר על אף אחד מהנכסים הנ"ל, מקפיצה אותם צעד ענק קדימה בדרך להשלים את הפאזל בפברואר או בקיץ הבא (שבו שוב יהיה להם כסף לעוד שחקן מקסימום), ולהשיג את השחקן הראשון. אני מחכה.

FAR = 10

תעקבו